פעם ראשונה שחלמתי על סבא שלי. הוא נפטר לפני שלוש-עשרה שנה ואף פעם לא חלמתי עליו לפני. שמו היה רחמים והוא עבד כחייט מבוקר עד ערב בחנות קטנה ברחוב מעלות בירושלים. מדי יום רכן כפוף מעל מכונת התפירה, הטליא חורים, קיצר שרוולים ותפר מכפלות בימים שאנשים עוד טרחו לתקן בגדים ונעליים, ולא העיפו לפח וקנו חדשים במקומם.
החריצות נתנה את סימניה בגבו שהתעקם כמו לסימן שאלה. את הגיבנת שצמחה על גבו הרוויח ביושר עבודת יומו. לי הוא קרא 'נחמודת' ומראהו סיכם בילדותי את כל מה שידעתי על הזִקנה. ההליכה המדדה שנראתה חסרת שיווי משקל ומטה ליפול, את "והדרת פני זקן" שדקלמתי בעקבות המחנכת לאה, את ציוויו של אבא "רוצו תעזרו לסבא לרדת במדרגות", את החמלה שגאתה בי לנוכח תלותיותו בזולת ואת התעקשותו לפרקים להתנער מהתלות הזאת, בהתנחשלות של רגעי מרד קטנים, התלקחות גץ של גאווה שבהם החליט, "אני מסתדר לבד."
כשהיינו כל הנכדים משחקים יחד בשבתות קיץ ארוכות-ארוכות שהערב התמהמהה לרדת עליהן, מרוכזים מאוד בריצה מסחררת מאחורי שיכוני וולטה עלית עד שאחד מאתנו היה מועד ונופל, ובבת אחת שם קץ להנאה והחזיר את הזמן לספירה, היינו עולים לבית של סבא וסבתא. סבתא אספה לחיקה את הפצוע, אבל סבא שלף מכיס מכנסיו קוביית סוכר מרוכזת ששמה 'סוכר נבּט' ושמציצתה השכיחה את השפלת המכה והכאב.
בחלום שחלמתי לא הייתה בכלל עלילה. הייתה רק תמונה, בהירה וצלולה מאוד שבה ראיתי את סבא שלי זקוף, כאילו התיישר בבת אחת. הקמטים שעל פניו הוחלקו כאילו מישהו גיהץ אותם, על ראשו בהקו בהדר שערות לבנות. פעם ראשונה שסבא שלי נראה לי כגבר נאה. מהחיוך שלו נהר זוהר. תמונת פניו הזכירה לי את מראם של המתפללים והמתפללות בתפילת נעילה, רגע לפני תקיעת השופר. הבגדים הלבנים המתנפנפים ברוח, הפנים המעונות ספוגות זוך וציפייה.
בהתחלה חשבתי שהחלום ביטא משאלה לפגוש שוב את סבא שלי, להתיר מעט את חידת מותו, אבל מצוידת בידע פסיכולוגי שכל הופעת דמות בחלום מייצגת משהו עליך וייעודה לספר לך משהו על עצמך, הבנתי שהחלום הוא בכלל עליי. שהחלום מבטא תחושה פנימית שלי שהתבגרתי, או נכון יותר, הזדקנתי. בכוח החיוּת של הדמיון, חזר סבא שלי אחורה בזמן ואילו אני הוטסתי שנים קדימה וכך פער השנים העצום בינינו הצטמצם. החלום יישר את שיפוע הזמנים בין הזקן הבא בימים לבין הילדה פעורת העיניים וכרוּית האוזניים שהייתי.
בחלום הייתי נעדרת דמות, הייתי רק עיניים לטושות המתבוננות בסבא שלי ומבינות שפערי הגיל בינינו התכווצו. שאנחנו עכשיו מישרים מבט באותו גובה עיניים. בערפילי החלום שנינו נזקפנו ונמתחנו לאותה קומה בדיוק.